<h1>שו"ת הרשב"א ח"א סימן תקט"ז</h1>
<h2>דף עו.</h2>
ובמה שאמרתי אני [תוה"ב ב"ד ש"א] לפסק הלכה בביצה אסורה בקליפה שנפלה לקדרה של התר, שאינה אוסרת שמה שיוצא ממנה אינו אלא זיעה בעלמא. ואמרת אם נתבשלה במים בקדרה חולבת אם מותר לתת אותה ביצה במוליתא או (לסוך) [לתוך] התרנגולת עצמה או לא. זה מותר אפילו לכתחלה, דהא נותן טעם בר נותן טעם הוא החלב בקדרה והקדרה במים והמים בביצה, וכן ירקות שנתבשלו בקדרה חולבת מותר לאכלן עם בשר הדגים שעלו בקדרה של בשר [חולין קי"א ע"ב] ומאי עלו נתבשלו. אבל בצים שנתבשלו בקדרה עם בשר ואפילו עם קליפתן אסור לאוכלן בכותח, שקליפת הביצה בבירור מנוקבת היא וכשאדם מבשלה בתוך יורה של צבעים תמצא הביתה עצמה צבועה מאותו צבע, ועל כן אסרו בגמרא [שם צ"ז ע"ב] ביצת אפרוח והתירו ביצה אסורה שזו פולטת ציר של אפרוח וזו אינה פולטת אלא זיעה בעלמא. וכל השאר שכתבת דברים ברורים אני רואה דלא אמרו נותן טעם בר נותן טעם אלא בדבר שהוא עובר לשני טעמים עד שלא יבא לידי איסור כדגים שעלו בקערה, אבל מה שקבל טעם מן האיסור אפילו אתה מרבה בו כמה טעמים לעולם אסור דאיסור שבו להיכן הלך. ועיקר טעמו של דבר זה שאמרו בנותן טעם בר נותן טעם בבשר בחלב היינו לפי שכל בלע היתר שנחלש ונקלש עד שאין בו אלא נותן טעם בר נותן טעם אינו ראוי לחול עליו שם איסור, ואין לך בזה אלא שנים בלבד והם בשר בחלב וקדשים, שהבשר שנתבשל בכלי ואחר כך נתבשלו דגים באותו כלי וקבלו הדגים טעם מן הקדרה כבר נקלש טעם הבשר כל כך שאין ראוי לחול עליו שם בשר כשאוכלו בכותח, כיוצא בו בקדשים שאמרו בשילהי עבודה זרה [ע"ו ע"א] גבי השפוד והאסכלא מגעילן דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה כל יום ויום נעשה גיעול לחברו. ועל כרחנו אין אומרים כן באיסורין דעלמא שאילו שפוד שצלו בו בשר נבלה אף על פי שצלו בו אחר כך בשר שחוטה לא יצא מאיסורו ועוד צריך ללבנו ולא עוד אלא שכולו נאסר כדקימא לן [פסחים ע"ד ע"א] בשל מתכת חם מקצתו חם כולו ולפיכך צריך ללבן את כולו, ואילו בקדשים כל שצלה בקצתו חטאת השתא נעשה גיעול לשלמים דאמש מיקמי דנהוי נותר, וטעמא כדאמרן דכל שצלה בו חטאת האידנא נקלש ונחלש בלע של שלמים שנבלע בו ולא נשאר בו כל כך שיהא ראוי לחול עליו שם נותר, אבל בלע של איסור אין אומרים נותן טעם בר נותן טעם מותר ואפילו יוצא לשלישי ולרביעי עד שיכשיר את הכלי כפי מה שהוא כלי בהגעלה או בלבון, וזה דבר ברור ואין בזה שום פקפוק. ומיהו ראיתי בקונדרסך שכתבת דיש אומרים כן ומביאין ראיה מקערה שמלח בה בשר, ותמהתי על מי שהביא הראיה וכי לראיה זו אנו צריכים והלא מקרא מלא דבר הכתוב בכלי מדין, וברייתא נמי תניא [ע"ז ע"ה ע"ב] הלוקח כלי תשמיש מן הגוים וכולהו ברייתא אסרי לכתחלה ואפילו בדיעבד למאן דאמר נותן טעם לפגם אסור ואלו היה כלי בן יומו לכולי עלמא אפילו בדיעבד אסור, ודברים מפורשים מבוררים הן מן המקרא ומן המשנה.
